26.4.20
הקדשה אישית לשולמית
ניצנים
עוד כשהייתי ילדה בת חמש
לקח אותי אבי לניצנים
ושם בין חמש לבין שש
היו מתקבצים עוד אנשים.
סבתי וסבי מצד אבי
ואימי חרישית עומדת לצידי.
וביננו חוצץ גל עד אבנים
עליו סוככים כמה ברושים
וכולנו עומדים ושותקים.
ובמכונית חזרה הביתה
לתל אביב
לא גברו המילים ולא הייתה מנגינה
רק כזו חרישית של
דימעה אבודה
אפילו שהיה אביב.
ואני כילדה לא ממש מבינה, מה באמת קרה,
ילדה שלימדו אותה לתת כבוד לשתיקה.
ועם השנים כשגדלתי כמעה
החל הסיפור יותר להישמע.
סיפור מלחמה שנגמר ברע.
המלחמה הסתיימה
אך היא לא חזרה.
גם בין השבויים לא הייתה.
הוכרזה כנעדרת חודשים ארוכים
כי לא נשארו סימנים בניצנים.
היא, דודתי שולמית, חובשת קרבית.
היא, בת 22 הייתה בסך הכול,
כשפגש אותה הרע מכל.
היא, במלחמת השחרור בקיבוץ ניצנים
חרפה נפשה והושיטה עזרה לפצועים
היא, שילמה על כך בחייה,
נפלה על ערכיה.
לפעמים לא צריך להכיר אנשים
כדי להבין מי הם היו,
מה היו הערכים,
מה הייתה השליחות שנשאו,
ומה היו התנאים.
צריך רק לנסוע שנה אחרי שנה לקיבוץ ניצנים
ושם בין הברושים הכפופים והאנשים השחוחים
שאף פעם לא שוכחים,
אין כבר צורך יותר להכביר במילים.
יהי זכרה ברוך!
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
אייר תש"ף